Baba Kama
Daf 39b
תַּנֵּי. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵירוֹ לִיקַּח לוֹ חִיטִּים וְלָקַח לוֹ שְׂעוֹרִים. אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ. 39b וְתַנֵּי חוֹרָן. אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ לִשְׁנֵיהֶן. [מָן דָּמַר אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ רִבִּי מֵאִיר. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי מֵאִיר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵון הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לַלּוֹקֵחַ. וּמָן דָּמַר אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ לִשְׁנֵיהֶן רִבִּי יְהוּדָה.] מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוּדָן. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵון הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לְבַעַל הַמָּעוֹת. וְלָמָּה אֵין חוֹלֵק עִמּוֹ. שֶׁאָסוּר לִיהֲנוֹת מֵחֲבֵירוֹ. מֵעַתָּה אֲפִילוּ אָמַר לוֹ לִיקַּח לוֹ חִיטִּים וְלָקַח לוֹ חִיטִּים. [אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ לִיקַּח לוֹ בָהֶן חִיטִּין וְלָקַח לוֹ חִיטִּין] לֹא נִתְכַּוֵון הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לְבַעַל הַמָּעוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ לִיקַּח לוֹ חִיטִּים וְלָקַח לוֹ שְׂעוֹרִים לֹא נִתְכַּוֵון מוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לַלּוֹקֵחַ וְקִייֵם מַה בְיָדֵיהּ. אָמַר רִבִּי נָסָא. בְּשָׁעָה שֶׁקִּייֵם שְׁלִיחוּתוֹ לֹא נִתְכַּוֵון הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת לְבַעַל הַמָּעוֹת. לא קִייֵם שְׁלִיחוּתוֹ נִתְכַּוֵון לְזַכּוֹת לַלּוֹקֵחַ. וְלָמָּה חוֹלֵק עִמּוֹ. אָמַר. הוֹאִיל וּבָאָת לוֹ הֲנָייָה מִתַּחַת יָדוֹ אַף הוּא חוֹלֵק עִמּוֹ.
Traduction
On a enseigné (244)Tossefta, Baba Metsia 4.: si quelqu’un remet à son prochain de l’argent pour lui acheter du froment, et celui-ci lui achète de l’orge, soit la perte, soit le profit échoit au mandataire (qui rendra au premier ce qu’il a reçu intact). Selon une autre version, la perte est au détriment du mandataire qui a rempli le message, mais s’il y a profit, ils le partageront entre eux (245)Le changement n'a pas pour résultat une prise de possession.. Pourquoi, selon R. Juda, le partage du bénéfice avec le mandataire? Serait-ce à dire, fut-il répliqué, que le vendeur transmet l’objet en la possession du maître de l’argent? (Certes non, puisqu’il ne le connaît pas; le mandataire doit donc avoir sa part). Mais alors, pourquoi le messager (seul acquéreur direct) n’a-t-il pas toujours droit au partage avec son mandant? C’est qu’il est interdit de jouir de l’argent d’autrui (sauf en cas de bénéfice imprévu par celui-ci). S’il en est ainsi, même lorsque le messager a reçu l’ordre d’acheter du froment, qu’il a exécuté, le vendeur n’a-t-il l’intention de mettre en possession que le maître de l’argent (sans le connaître)? Pourquoi donc au contraire, lorsque l’ordre d’achat n’est pas strictement exécuté, dit-on que le vendeur a fait acquérir l’objet vendu à l’acheteur mandataire? Et (en cas d’ordre bien exécuté) l’acquéreur pour autrui devrait pouvoir le garder en main (sauf à rembourser celui qui a avancé l’argent)? Il y a une distinction à noter, dit R. Nassa: lorsque le messager exécute l’ordre donné, le vendeur lui a remis l’objet pour celui qui l’a payé; lorsque l’ordre n’est pas exécuté (s’il est modifié), il transmet seulement l’objet à l’acquéreur direct. —Mais alors pourquoi ce dernier partage-t-il avec le mandant le bénéfice à obtenir? Il est juste de partager le bénéfice avec celui qui en est la cause première.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספ' דב''מ פ''ד ושם הגי' כתני חורן:
אם פחתו וכו'. דמכיון דשינה כשלו הוא בין לשכר בין להפסד ומחזיר להמשלח מעותיו וכר''מ במתניתין דס''ל שינוי קונה:
ותני חורן. תניא אידך דאם הותירו הותירו לשניהן:
מ''ט דר' יודן. מיפשט פשיטא ליה להש''ס דברייתא בתרייתא כר' יהודה אתיא דס''ל שינוי אינו קונה וכן נראה מהתוספתא שם דר' יהודה היא דאיירי לעיל התם ואם פיחתו לא בעי טעמא משום דמצי א''ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא אאם הותירו הוא דבעי מ''ט דכיון דלא קני השליח הכל למשלח הוא:
שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. בלשון תמיה מתפרשא וכלומר וכי אמרינן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות לבדו הא לא ידע ממנו כלום ומי הודיע לו שבשביל בעל המעות הוא קונה ולקמן מפרש טעמא הא דנוטל בעל המעות החצי מן המותר:
ולמה אין חולק עמו. השתא פריך דלהאי טעמא דקאמרת משום דהמוכר לא ידע מבעל המעות אלא להשליח הוא דהקנה ומש''ה נוטל השליח חלק כהמוכר א''כ ולמה אין חולק עמו לעולם ואפילו בלא הותירו יהיה המקח לשניהם דהא עכ''פ המוכר להשליח הוא דמקנה וכמו דאמרינן דמה''ט יש להשליח חלק בהמותר ה''נ נימא דלעולם זכה השליח בחלקו בגוף המקח:
שאסור ליהנות מחבירו. ה''ט דבלא הותירו אין להשליח כלום בגוף המקח ואפי' אם ירצה ליתן להמשלח חצי סך מעותיו בעד חצי הסחורה לפי שאסור ליהנות מחבירו שלא קנה תחילה אלא במעות חבירו ואין לו שייכות בזה אבל כשהותירו לא הוי של חבירו וזכה השליח בחלקו וטעמא דהמשלח נוטל בחלק המותר אכתי לא מפרש הכא עד לקמן לבתר דשקיל וטרי ומפרש גוף הדין והחילוק בין הותירו או לא ובין חטין ושעורים לבין חטין וחטין:
ופריך מעתה אפילו אמר וכו'. ולקח לו חטים נמי נימא לא נתכוין וכו' בתמי' כדלעיל שהרי לא ידע המוכר מבעל המעות:
ובשעה וכו' ולקח לו שעורים. מסקנת הקושיא היא וכלומר ומ''ש באמר לו ליקח חטים ולקח שעורים דאמרת ה''ט דלא זכה בעל המעות בכל המותר משום דלא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח דלא ידע מבעל המעות כלום וא''כ בחטים ולקח לו חטים נמי נימא הכי יקיים מה בידו. יחזיק זה הלוקח מה שבידו החטים שקנה שהרי הוא זכה בהן ולא הבעל המעות ויחזיר דמיהן לבעל המעות:
א''ר נסא. לא דמי דבשעה שקיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות בתמיה דהא קיים זה שליחותו וקנה חטים בשביל בעל המעות ומהיכי תיתי דנימא בזה שלא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעו' דאפי' לא ידע הוא לבעל המעות לא איכפת לן בזה שהרי זה עשה שליחותו ומה שקנה ודאי בשבילו קנה:
לא קיים שליחותו. אלא קנה שעורין בהא הוא דשייך למימר נתכוין לזכות ללוקח ולא לבעל המעות והרי השליח לא קנה בשבילו שהוא אמר לו חטים והוא לקח שעורים ובכה''ג הוא דאיכא למימר דטעמא דלא ידע המוכר לבעל המעות לא נתכוין לזכות אלא ללוקח:
ולמה חולק עמו. המשלח דמכיון דאמרת שהמוכר לא נתכוין לזכות אלא להלוקח שלא ידע מבעל המעות א''כ כל המותר ללוקח הוא ואמאי יטול בעל המעות חלק בהמותר:
אמר. ומשני אמרי הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו של בעל המעות להשליח שהרי עכ''פ אי לאו מעותיו שנתן לו זה לא היה קונה כלום וא''כ בדין הוא שאף הוא חולק עמו בהמותר:
Baba Kama
Daf 40a
משנה: הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִילוּ לְמָדַי. לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם מֵת יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִפָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה בַקֶּרֶן אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִשָּׁוֶה פְרוּטָה בַקֶּרֶן צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶרֶן וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם חוֹמֶשׁ עַל חוֹמֶשׁ עַד שֶׁיִּתְמָעֵט הַקֶּרֶן פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה. וְכֵן בַּפִּקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֵשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.
Traduction
Un brigand enlève à quelqu’un un objet de la valeur d’une peroutah, puis il jure à faux ne rien devoir, enfin avoue que son serment était faux; il est alors obligé d’aller porter l’argent à la personne volée, fut-ce en Médie. Il ne le donnera pas au fils de cette personne, ni à son envoyé, mais il peut le donner au délégué du tribunal. Si la personne à qui il a enlevé l’objet est morte, il le rendra aux héritiers. Outre le capital dû, le voleur doit ajouter 1/5 du capital (pour le faux serment). Si le brigand a payé le capital, non 1/5, ou si le propriétaire a renoncé au capital, non au 1/5, à l’exception d’une partie du capital, supérieure à une peroutah, le brigand n’est pas obligé de faire le voyage pour remettre au propriétaire ce qu’il lui doit encore. Si le brigand a payé le 1/5, mais non le capital, ou bien si le propriétaire a renoncé au 1/5, non au capital, ou si le propriétaire a renoncé au capital et au 1/5, à l’exception d’une partie du capital, valant une peroutat, le brigand est obligé de faire le voyage pour remettre au propriétaire le reste dû. Si le brigand (qui devrait payer le capital et y ajouter 1/5 pour le faux serment) paie le capital et jure de nouveau à faux avoir payer le cinquième, puis il avoue la fausseté du 2e serment, on considère ce 1/5 comme capital, et il doit le payer en y ajoutant le cinquième de ce 1/5, jusqu’à ce que le 1/5 à considérer comme un capital, descente à une valeur moindre qu’une peroutah. Il en est de même d’un dépôt remis à un gardien, ou de l’abus de confiance, ou du vol, ou du cas de violence sur son prochain, ou de non restitution d’une trouvaille; s’il avoue que le serment était faux, il doit payer le capital plus le 1/5 du capital, et encore offrir au temple le sacrifice d’expiation.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ונשבע לו. על שקר והודה:
יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דגבי נשבע על שקר כתיב לאשר הוא לו יתננו:
לא יתן לא לבנו. של הנגזל ולא לשלוחו דלא הוי השבה עד דמטי לידיה:
אבל נותן הוא לשליח ב''ד. אם יש אחריות הדרך נותן הוא לשליח ב''ד ובזה יש לו כפרה מיד ואין צריך לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל:
ואם מת. הנגזל יחזיר ליורשיו דמהו דתימא לאשר הוא לו כתיב ואם מת לא קיים מצות השבה קמ''ל:
או שמחל לו על הקרן. לאחר שהודה מחל לו הנגזל את הקרן ולא מחל לו בפירוש גם על החומש:
חוץ מפחות שוה פרוטה. ולא חיישינן שמא יתייקר וישוב על שוה פרוטה ואפילו הגזל הוא בעין אין צריך לילך אחריו:
נתן לו את הקרן. לאחר שנשבע והודה לו שילם לו הקרן ועל החומש שנתחייב נשבע לו שנתן לו גם כן וחזר והודה שלא נתנו לו הרי זה החומש נעשה קרן ומשלם לו חומש על חומש חומשו של חומש:
חומש על חומש. שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה משלם חומשו וחומש שני וכן לעולם דכתיב וחמישיתיו יוסיף עליו התורה רבתה חמישיות הרבה לקרן אחד עד שיתמעט החומש האחרון פחות משוה פרוטה:
תשומת יד. הלואה:
עשק את עמיתו. שכר שכיר:
הרי זה משלם קרן וחומש. אם כפר ונשבע על שקר והודה בכל אלו משלם קרן וחומש ואשם:
הָתִיב רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר בָּא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. וְהָתַנִּינָן. אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְאֶחֶד הַמַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. אָמַר. לֹא 40a עָלַת עַל דַּעְתּוֹ לוֹמַר בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. וְהָתַנִּינָן. עֶרְכִּי עָלַי. כֵּיוָן שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי לֹא קָבַע לְעַצְמוֹ אֶלָּא נ̇ סֶלַע. הָאוֹמֵר. עֶרְכִּי עָלַי עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְסַדֵּר מַה שֶׁעַל אִשְׁתִּי וּבָנַיי. רִבִּי נָסָא בְשֵׁם רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. הָאוֹמֵר. עֶרְכִּי עָלַי עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְסַדֵּר מֵחֶפֶץ פְּלוֹנִי. אֵין מְסַדְּרִין לוֹ מֵאוֹתוֹ חֶפֶץ. רַב הוֹשַׁעְיָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין שָׁמִין עֲרָכִין מִן הַמִּטַּלְטְלַין דְּבַר תּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן.
Traduction
Mais, objecta R. Samuel b. Aba devant R. Yohanan, n’a-t-on pas enseigné (246)(Erakhin 6, 5).: ''si quelqu’un consacre ses biens au culte, ou s’il fait vœu de consacrer de même l’estimation de sa personne, le trésor sacré n’aura pas de droit sur les vêtements de sa femme, ni sur ceux de ses enfants''; or, d’où vient que ceux-ci ont acquis leurs effets à part, et ne peut-on pas arguer que le vendeur ignorant d’où ces effets proviennent, le trésorier peut les revendiquer? Il y a cette différence, fut-il répondu, qu’en consacrant ses biens le mari ne songe guère à consacrer les vêtements de sa femme et de ses enfants. Pourtant n’est-il pas question là d’ ''estimation de sa personne'', et dès lors cela ne revient-il pas à dire qu’il a fixé pour sa personne l’équivalent habituel, ou 50 selà, bien qu’il n’y ait pas songé? —Non, il a pour ainsi dire conditionné de ne pas pouvoir reverser sa dette sur les effets de sa femme et de ses enfants. En effet, R. Nassa dit au nom de R. Aboun b. Hiya: En faisant vœu de donner au trésor sacré l’estimation de sa personne, on peut conditionner qu’il ne pourra rien être pris de ce chef sur tel objet, et la condition sera valable. Ceci prouve, dit R. Oshia au nom de Samuel, que légalement on ne récupère pas le montant de l’estimation à l’aide d’objets mobiliers (247)Selon la Loi, ne tenant pas compte de la pensée, on a recours sur les terrains seuls.; seulement, par décision rabbinique, on y a recours.
Pnei Moshe non traduit
והתנינן. בפ''ו דערכין:
אין לו. לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו שלקח בשבילן אין להגזבר לגבות מאלו לפי ששלהן הוא וקשיא דה''נ נימא מי ידע המוכר שמכר לו המלבושים או הצבע שצבע להן מאשתו ובניו של זה ואמאי זכו בהן אשתו ובניו שאינו יכול ההקדש לגבות מאלו:
אמר לו. התם טעמא אחרינא איכא:
עלת על דעתו וכו'. וכלו' וכי עלת על דעתו בשעה שהקדיש נכסיו לומר שגם כסות אשתו ובניו בכלל הא ודאי לא לפי שאין דעתו של אדם להקדיש כסות אשתו ובניו:
והתנינן ערכי עלי. כלומר והא אף ערכין שנו כאן אחד המעריך עצמו וכיון שאמר ערכי עלי ודין דערכין דכופין אותו בע''כ לשלם כדתנן חייבי ערכין ממשכנין אותם וא''כ ה''נ נימא לא קבע לעצמו אלא חמשים סלע שהוא הערך מבן עשרים בתמיה וכלומר וכי עלתה זה על דעתו שיקבע החוב חמשים סלע על עצמו ושיכופו אותו בעל כרחו בודאי לא אלמא דלאו משום דעתו הוא:
האומר ערכי עלי. ומשני דה''ט באומר ערכי עלי דאמרינן דהוי כמו שמתנה בפירוש על מנת שלא לסדר החוב ממה שעל אשתו ובניו דשלהן הוי מעיקרא בשעה שהקנה להן. והיותר נראה דל''ג להאומר ערכי עלי בתרא וה''פ דהקושיא והתנינן ערכי עלי כלומר דין ערכין ג''כ וא' המעריך ואמאי לא יגבו להערך שלו מהן ומשני דה''נ כן. כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא נ' סלע וע''מ שלא לסדר וכו':
ר' נסא וכו'. קאמר נמי דהדין כן באומר על מנת שלא לסדר מחפץ פלוני שאין מסדרין לו מזה ובכסות אשתו ובניו נמי טעמא דהוי כאומר בתחלה כן:
זאת אומרת. מדאמרינן דמועיל דעתו והולכין בתר אומדן דעת שלו שאין שמין לערכין מן המטלטלין מדברי תורה דמן התורה לא חייל אלא על הקרקעות דאי מן התורה לא הוה אזלינן בתר אומדן דעתיה. אלא מדבריהן שמין גם מן המטלטלין והם אמרו דאומדן דעת מילתא הוא במטלטלין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source